היא הרגישה שהיא עושה הכל “נכון” ועדיין משהו לא הסתדר

היא נכנסה לחדר בזהירות.

אישה מרשימה, עם מבט חד ועמוק, כזה של מישהי שמכירה את עצמה טוב.

“אני לא יודעת מה להגיד לך,” היא פתחה, “כי אין לי באמת סיבה לבוא לאימון.

הכל בסדר. אני פשוט… לא מרגישה כלום.”

המשפט הזה, דווקא בגלל השקט שבו נאמר, נגע בי ישר בבטן.

כי כשאישה מצליחה, כזו שיש לה עבודה טובה, משפחה אוהבת, שגרה מתוקתקת , מרגישה תקועה, היא גם לא תמיד מרשה לעצמה להרגיש את זה.

אז היא מדחיקה. מתכסה באחריות. ממשיכה הלאה, כי מי בכלל יש זמן לעצור?

אבל שם, במרחב שבו מותר לשים הכל על השולחן בלי פילטרים, היא פתאום שמה לב.

שאין לה באמת חשק.

שהיא כבר מזמן לא מתרגשת משום דבר.

שהיא מתגעגעת לעצמה, אבל לא מצליחה לשים את האצבע, לאן בדיוק.

היא סיפרה שהיא קמה כל בוקר ויודעת בדיוק מה צריך לקרות, אבל שום דבר לא מרגש אותה יותר.

“החיים שלי מתוקתקים, אני אמורה להיות מרוצה… אבל אני לא. אני כמו ברשימת המתנה לעצמי.”

במפגש השלישי, כשהיא דיברה על פרויקט ישן שלא יצא לפועל, פתאום נדלק לה האור בעיניים.

היא קצת צחקה, כמו מישהי שתפסה את עצמה על חם מתרגשת.

“בא לי שוב להרגיש ככה”, היא אמרה, כמעט בלחש.

וזה כל מה שצריך לפעמים.

רגע של חיבור. רצון קטן שבוקע מתוך ערפל.

מאותו רגע, היא התחילה לזוז.

לא בגדול , לא עזבה עבודה ולא פתחה עסק מהפכני.

אבל התחילה לשים לב.

לשים לב מתי היא מדברת בהתלהבות. מתי הלב שלה מגיב.

והיא התחילה לרשום. מחשבות, רעיונות, זיכרונות מהילדה שהיא הייתה.

“אני כבר רושמת לי נקודות כדי לא לשכוח כלום עד הפגישה הבאה 😄” היא שלחה לי יום אחרי.

היא עוד לא יודעת לאן זה יתפתח, וזה בסדר.

אבל היא כבר לא תקועה. היא בתנועה.

הפרטים שונו לשמירה על פרטיות המתאמנת. אבל כל הדמיון למציאות - ממש לא מקרי.